על רדידותה של השפה המשפטית ואי ידיעת השפה העברית

 

אלמלא היה הויכוח המתנהל לאחרונה מעל דפי העיתונות בין נושאי תפקידים בעבר ובהווה בלשכת עורכי הדין על מידת שליטתו של האחד בשפה העברית ועל ההסברים שנותן האחר לסיבות עלגותו בשליטה בשפה העברית עצוב, ניתן היה לפרוץ בצחוק פרוע למקרא הדברים.

 

אין בדעתי להתייחס כלל וכלל לרקעם של דברים שהביאו לפריצתה של "מלחמת השפה העברית" בין נושאי תפקידים בעבר ובהווה בלשכת עורכי דין. אין לי עניין לעסוק בכך כלל. יחד עם זאת משהופנה אור הזרקורים למקומה ולמיקומה של השפה העברית בקרב העוסקים במלאכת עריכת הדין אביא דברים משלי לעניין זה.

 

סוד גלוי הוא כי בשנים האחרונות יוצא מהאוניברסיטאות והמכללות למשפטים ציבור ניכר של טכנאי משפט שלאחר שעומדים הם בבחינות לשכת עורכי הדין, הופכים הם לעורכי דין מן המניין. טכנאי משפט אלה - שעתה נוסף אף התואר "עורך דין" לשמם - היו ונשארו אותם טכנאי משפט, עם אותה דלותה של שפה, קודם שעברו הם בהצלחה את בחינות לשכת עורכי הדין.

 

איש אינו דורש מעורך דין, כתנאי להסמכתו לעיסוק במקצוע עריכת הדין, להוכיח שליטה בשפה עברית ולהבחן בתחום זה, כתנאי לקבלת הרישיון לעסוק בעריכת דין. ככל הנראה יצאו העוסקים בהסדרת הרישוי לעריכת דין מנקודת מוצא, כי מי שעיקר עיסוקם בדיבור בשפה העברית, בטיעון בפני בתי-משפט בשפה העברית ובניסוח משפטים בשפה העברית, שולטים כתוצאה מכך בשפה העברית.

 

ובכן - טעות בידם.

 

האוניברסיטאות והמכללות למשפטים שצצו בשנים האחרונות כפטריות אחר הגשם אינם עוסקים בהקניית ידע לתלמידיהם בשפה העברית. הם מסתפקים בהכשרת טכנאי משפט שיצליחו לעבור בחינות לשכת עורכי הדין ואפילו על סיפו של סף. העיקר שיהיה בידם הרישיון הנכסף לעסוק במלאכת עריכת-הדין. די להם ודי ללשכת עורכי הדין בכך.

 

תפקידה של לשכת עורכי הדין מוגדר בחוק בכך, כי עליה לרשום מתמחים, לפקח על התמחותם ובחינתם של מתמחים אלה, כמו-גם כי היא תסמיך חברים חדשים על-ידי קבלתם ללשכת עורכי הדין ותקיים שיפוט משמעתי לחבריה. לימוד השפה העברית כמו-גם הקפדה על טהרתה של שפה, אינם חלק מתפקידיה של לשכת עורכי הדין על-פי הוראות חוק.

 

מכאן שמי שיוצא אל העולם בתום לימודיו הכללים, בבית ספר יסודי ותיכון - בהם אין מלמדים ידיעת השפה העברית כדבר מוכח - וממשיך בלימודיו לקראת קבלת רישיון שיאפשר לו לעסוק בעריכת-דין, יוצא אל העולם ואל עולמות המשפט כשהוא עילג מוחלט או שהוא עילג באופן חלקי בכל הקשור לשליטתו בשפה העברית.

 

בעבר ציטטו שופטים, ציטוטים מספרות חז"ל ומהספרות הזרה, כדבר שבשגרה, בפסקי-הדין שיצאו תחת ידם. שופטים אלה היו עורכי דין, קודם שמונו לכהונתם השיפוטית והם הביאו עמם את עושר השפה העברית אל בין דפי פסקי הדין שנכתבו על-ידם.

 

כיום עושים חלק מציבור עורכי דין החסרים ידע בסיסי בשפה העברית, שימוש בארמית, לצורך האדרת עצמם בפני עורכי-דין אחרים חסרי ידע בסיסי בשפה העברית. שימוש זה בארמית נעשה על ידם כשימוש במעין "לטינית של בורים", כל זאת כדי לקשט בחגיגיות יתר בהם מכתבים ומסמכים היוצאים תחת ידם. עורכי דין מסוג שכזה שאינם בקיאים לפני ולפנים במכמני השפה העברית, ככלל ובדקויות השפה הארמית, בפרט, טועים ומטעים את הכלל. כך ניתן למצוא פלוני הכותב, כי "איתרע מזלו של התובע והוא זכה בלוטו" או אחר הכותב משפט הפותח במלים "ברם אולם" וכתיבה "נשגבת" נוספת מסוג שכזה.

 

חלק מציבור עורכי הדין ועורכות הדין שזו דרך וצורת כתיבתם יהפכו, עם שנים, לשופטים ולשופטות בישראל. כך תהא גם דרך, אופן וצורת כתיבת פסקי דין שלהם. פסקי דין אלה יילמדו לימים בידי סטודנטים למשפטים. זו היא שרשרת המזון הקיימת והעתידית ל שפתם של מי העוסקים בשפה ומתפרנסים הימנה, מעשה של יום ביומו ומידי שעה בשעה.

 

זו מהותם של דברים ולא מחלוקת פוליטית זו או אחרת בין פוליטיקאים של לשכת עורכי הדין שגררו את השפה עברית שלא בטובתה של תוך סכסוכיהם הפרטיים.