היא הייתה בלונדינית עניינית ונחרצת והיא 'שמה עליו עין', מיד בסמוך לתום שנת האבל, לאחר שנראה היה לה שהוא כבר התאושש מאבלו על פטירת אשתו האהובה.
תוך זמן קצר עברה לגור יחד עמו והם ניהלו אורח חיים זוגי משותף, כבני זוג לכל דבר.
במרוצת חייהם המשותפים ניסתה היא, לא פעם אחת ולא פעמיים, להביא אותו לכך שהוא יחתום על הסכם יחסי ממון, אבל הוא – שמרן שכמותו. הוא עדיין שמר אמונים לזכרה של אשתו המנוחה והאהובה – סירב, בתוקף רב – לחתום על הסכם יחסי ממון שכזה.
היא לא דאגה באשר לכספים השוטפים והנזילים שלו. כספים אלה היו ממילא בשליטתה המלאה, כבר מיד כשנכנסה היא לגור עמו בדירתו. היא עזבה את דירתה שלה – ששכנה בשוליים השקטים של העיר – והשכירה אותה בכסף רב, לזוג יאפים שחמדו את דירתה המרווחת ואת מיקומה הנוח.
כל שרצתה היא היה, לרשת את המגרש הגדול שהיה לו, במרכז העיר ושניתן היה לבנות על בניין משרדים בן עשר קומות (אם לא יותר) לפחות. מאחר שהוא עסק בענייני תיווך והמרת כספים, היו לו תמיד כמויות עצומות של כסף מזומן, תחת ידו בכספת שמיקם בקיר חדר השינה שלו (שהפך לחדר השינה שלהם), שהייתה מוחבאת היטב מאחורי ראש המיטה הזוגית.
הוא הותיר אחריו ארבעה ילדים. היא לא ידעה והוא הסתיר ממנה – הוא הותיר גם צוואה. בצוואה הוא ציווה את המגרש לארבעת ילדיו, תוך שהוא ביקש מהם, בצוואתו זו, לשלם לאותה ידועה בציבור, סכום כסף מסוים, מידי חודש בחודשו, למשך שנה וסכום כסף נוסף – וגבוה יותר – לצורך כלכלתה של הידועה בציבור שלו, לתקופה נוספת של חמש שנים נוספות.
מתוך כבוד לזכרו של האב המנוח, כיבדו הילדים את זיכרו ושילמו – במהלך שנת האבל – בדייקנות רבה את הסכום החודשי שקצב לאותה ידועה בציבור, בצוואתו. בתום השנה פסקו מלשלם לה את הסכומים החודשיים, שקצב הוא לו, בצוואתו, למשך חמש שנים נוספות.
היא הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה וטענה למחצית מזכויות הבעלות במגרש, מכוח היותה הידועה בציבור של המנוח וכן תבעה לקבל את התשלומים החודשיים, שביקש הוא מילדיו, לשלם לה, מידי חודש בחודשו, למשך חמש שנים תמימות.
בית המשפט לענייני משפחה, דחה את תביעתה של הידועה בציבור, באשר לטענתה להיותה בעלת מחצית מזכויות הבעלות במגרש. במשפט הוכח שהמנוח רכש את המגרש שנים רבות, לפני שהכיר אותה ועוד במרוצת ובמהלך חייו עם אשתו, מכספים משותפים שלהם.
עוד נקבע בפסק הדין, כי העובדה שלא רק שהמגרש נרכש, קודם לחיים המשותפים של המנוח ואותה ידועה בציבור, אלא גם לא נחתם הסכם ממון בין הצדדים וגם/או כל מסמך אחר המעניק זכויות, כל שהם, במגרש לאותה ידועה בציבור. העובדה שהמנוח הוריש את זכויותיו – באופן מפורש – בצוואה לילדיו, שימשה, גם היא, את בית המשפט כבסיס וכעוגן לדחיית התביעה.
אותה ידועה בציבור לא זכתה גם שתתקבל תביעתה באשר לתשלום התשלומים החודשיים, שביקש המנוח מארבעת ילדיו, לשלם לה, מידי חודש בחודשו, משך חמש שנים תמימות.
בית המשפט למשפחה קיבל את טענת ילדי המנוח שהתשלומים שביקש המנוח (ולא – ציווה!) בצוואתו להעביר לאותה ידועה בציבור, מקורם בכספי המנוח שהוא הוריש לילדיו והיא אינה זכאית לכל תשלום כספי שהוא, מכספים שאינם במקורם, חלק מעיזבונו של המנוח.
בית המשפט פסק, שעם פטירת המנוח לבית עולמו, כספיו עברו לילדיו ואין לו עוד שליטה על כספים אלה וממילא אינו יכול לבקש (או לצוות) לגביהם, דבר וחצי דבר. "לא מספיק שמצצת לאבא את כל הכספים בחייו ורוקנת ת'כספת שלו, את רוצה גם למצוץ אותנו?", ספק שאל, ספק קבע, במרירות אחד מילדיו של המנוח את אותה ידועה בציבור, עם הקראת פסק הדין, באולם בית המשפט.
