פעם אחר פעם, חוזר אני, שב שונה, חוזר ומנדנד ללקוחות משרדי שערכו הסכמי יחסי ממון עם בני/בנות זוגם, ומדגיש בפניהם, כי הסכם ממון אינו מהווה תחליף לצוואה וכי אם רוצים הם להבטיח את חלוקת רכושם, לאחר פטירתם לבית עולמם, שלא לפי הוראות חוק הירושה, עליהם לערוך בנוסף – גם צוואה.

רובם של לקוחות אלה (ובייחוד, הגברים שביניהם) פוטרים עצה משפטית זו, בקריצת עין קלה או במשיכת כתף בלתי מחייבת ואומרים לי משפט בסגנון כזה, פחות או יותר:

" … אל תדאג, דוקטור. אני מסודר. אתה ערכת לי אחלה של הסכם יחסי ממון ואני מסודר. אני לא דואג לעניינים לאחר שאמות …".

נו, טוב. מה אני יכול לעשות במצב דברים שכזה? לכפות על לקוחות לבצע פעולות משפטיות ולחתום על מסמכים שאין הם מעוניינים בהם?

היום – ממש היום – ניתנה החלטה מחייבת וחשובה בידי שופט בית המשפט העליון, פרופ' אלכס שטיין, השבה, מאשרת ומאששת את הקביעה החליטה של בית המשפט העליון, לפיה הסכם יחסי ממון, אינו מהווה תחליף לצוואה ומי שמבקש להסדיר את חלוקת רכושו לאחר מותו, אינו יכול להסתמך על הסכם יחסי ממון שערך בחייו עם בן/בת זוגו ועליו ולערוך – בנוסף ובנפרד – גם צוואה.

באותו עניין דובר בבני זוג שגרו במגורים נפרדים ולכל אחד מהם היו ילדים משלו מיחסים קודמים, כאשר הם ערכו הסכם יחסי ממון, אולם לא ערכו בנוסף גם צוואה.

בני הזוג נישאו זה לזו והמשיכו לגור בנפרד, כאשר 25 ימים לאחר נישואיהם נמצא הבעל מוטל מת בדירתו והותיר צאחוריו רכוש שכלל כמה וכמה נכסי נדל"ן וכספים.

האלמנה הגישה בקשה למתן צו ירושה המזכה אותה בקבלת רכושו של בעלה, כאשר התנגדותם של ילדיו של הבעל מנישואיו הקודמים למתן צו ירושה,זו, בנימוק שהסכם יחסי הממון מהווה הוראה הרשתית המדירה אותה מכל הזכויות בעיזבונו ויש להשלים את החסר בהסכם הממון באופן שיכלול בתוכו, כתנאי מכללא, הוראה ירושתית בדבר הדרת האלמנה מעיזבונו של בעלה המנוח.

בית המשפט לענייני משפחה דחה טענה זו והוציא מלפניו צו ירושה הקובע כי האלמנה הינה בעלת מחצית ממכלול רכושו של בעלה המנוח.

גם הרכב שלושת שופטי בית המשפט המחוזי, בתל-אביב שאליו הוגש בידי ילדי המנוח ערעור על פסק דינו של בית המשפט למשפחה, דחה את הערעור של תוקפו המחייב של צו הירושה וקבע בפסק דינו, כי הטענה שילדי המנוח המייחסים למנוח רצון להפרדה רכושית מהרכוש שירשה האלמנה במחצית רכושו, על פי הוראות צו הירושה, מנוגדות להוראות חוק הירושה הקובע כי הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.

שופט בית המשפט העליון, פרופ' אלכס שטיין, אשר אליו הוגשה בקשת רשות ערעור, בגלגול שלישי, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה על הסף את בקשת ילדי המנוח לקבוע כי הסכם יחסי הממון מהווה צוואה מחייבת וצו הירושה הינו בטל, שכן הסכם יחסי הממון אינו מדיר את זכויותיה,של האלמנה מעיזבונו של בעלה המנוח, במצב דברים שעה שהוא נפטר לבית עולמו, בהיותו עדיין נשוי לה.

השופט, פרופ' אלכס שטיין, מדגיש בהחלטה הדוחה את בקשת רשות הערעור בגלגולה השלישי על פסק דינם של הרכב שלושת שופטי בית המשפט העליון, כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שבהסכם הממון אין – ולו ברמז – הוראה ירושתית מנחילה ואין כלולה בו גם הוראה המדירה את האלמנה מרכושו של בעלה המנוח.

בית המשפט העליון מוסיף ומדגיש בהחלטתו זו, כי קיים צורך בהקפדה על התקיימותן של כל הדרישות הפורמליות להתגבשותה של צוואה תקפה ומי שמצדדים בהגמשת הדרישות הפורמליות הללו, עמדתם אינה חלק מהדין המצוי לפי מצווים בתי המשפט לפסוק.

בנסיבות אלה נדחתה בקשת רשות הערעור של ילדי המנוח על מתן צו הירושה, לפיו זכאים אלמנת המנוח למחצית מרכושו של בעלה המנוח, על הסף, ללא כל צורך בתשובת האלמנה לבקשת רשות ערעור זו.

בע"מ 5252/23 פלונים נ' פלונית

טען למבקשים: עו"ד משה יצחק הלוי

טענו למשיבה: ד"ר חיים שטנגר, רותם חצרוני וטל ארבוז